<h1>נ"א הגאונים ז"ל</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
וזהו הסדר. צריך שימצא אדם שלחן ערוך ונר דלוק ומקום מוכן להסבה. והיו אומרים רז"ל שאין נוטלין ידים משום שאמרו (ק"ו, ב') נטל ידיו לא יקדש. ואע"פ שבכל השנה אין נזהרין בזה, אלא נוטלין ידיהם קודם הקידוש, התם הוא משום שאם ירצה יקדש בפת, שלא אמרו לא יקדש אלא ביין. אבל בליל הפסח כי חובת ד' כוסות עליו, לא יטול ידיו. ומיהו צריך ליטול ידו אחת באותו שנוטל הכוס, וכן אמרו הסב אורחין בברכות (מ"ג, א') נוטל ידו אחת. ומוזגין לו כוס ראשון ומברך עליו בפ"ה ואשר בחר בנו ושהחיינו. ושותה רוב כוסו בהסיבת שמאל. וכן בכל כוס שותה רוב כוס. ומביאין מים ונוטלין לידים, ומברכין על נטילת ידים, לפי שצריך לטבול טיבול ראשון, וכל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ומביאין לפניהם ירקות ומברכין בורא פרי האדמה, ומטבילין בחרוסת ואוכלין. ואין מברכין עליו בורא נפשות רבות, משום דעדיין דעתו לאכול החזרת, ולא יברך עליו ב"פ האדמה, שהרי בירך על הכרפס, וכשיאכל החזרת יברך על שניהם בורא נפשות רבות, ואע"פ שבירך קודם המוציא ואחר כך בירך על החזרת, הא קבע ברכת החזרת לעצמו וכיון שכך צריך לברך עליו בורא נפשות, והלכך על הכרפס נמי יברך בורא נפשות כשיברך על החזרת ולא קודם. ויש שהיו מברכין מיד אחר אכילת הכרפס בורא נפשות, אבל רבי' הרשב"א ז"ל היה נוהג כמו שכתבתי.
ומוזגין לו כוס שני, וצריך שיהיו לפניו ג' מצות וחזרת הנקרא מרור, ושני תבשילין. ועכשו בעבור סכנה אין משימין רק ביצה זכר לפסח. והתבשיל האחד היה זכר לחגיגה הבאה עם הפסח. ובוצע אחת מג' מצות, ונותן חציה בין שתי השלמות, וחציה האחרת תחת המפה לאפיקומן. ומגביהין הסל ואומרים הא לחמא עניא, ואומרים ההגדה. ואם תשאל למה אין מברכין על ההגדה והא כתיב (שמות י"ג) והגדת לבנך. והיה אומר מורי הר"ף ז"ל דהואיל ואתי מקדש ומזכיר בו יציאת מצרים אינו צריך. וכן אין מברכין על המצה כל שבעה כמו בסוכה, משום שאין החיוב אלא בלילה ראשונה, כי מכאן ואילך יוצא בפירות ובבשר. וכשיגיע למצה זו יגביה המצה בידו. וכשיגיע למרור יגביהנו. ויש שמצריכין לכל בני הסבה שיקח כל אחד ואחד בידו המצה והמרור. ומנהג עתה שהגדול לוקח המצה והמרור. ואומר עד חלמיש למעינו מים. ונוטל כוסו וישתה רוב, ולא יברך עליו בפ"ה דכבר בירך על כוס ראשון ודעתו היה על זה. ואע"ג דאמרינן הגדה בנתים, ואי אפשר למקרי ולמשתי כחדא, הואיל ואינו גמר סעודה אין בו חשש. דכללא הכי הוא, כל היכא דלא איפשר למישתי ולברוכי והוא גמר סעודה, חייב לברך, ואינו מספיק לו ברכה שבירך מקודם. אבל הכא דלא הוי גמר סעודה, אע"ג דלא איפשר למקרי הגדה ולמשתי כחדא, לא הוי הפסקה ובברכה דכוס ראשון סגי.
ונוטלין ידיהם פעם שניה מפני שאמרו ההגדה והסיחו דעתם. ונוטל המצות ויקח הפרוסה ומברך בה המוציא משום דמה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה (פסחים ק"א, ב'). ומברך בה נמי על אכילת מצה, דהואיל ועביד בה חדא מצוה ליעבד בה תרתי. ואוכל ממנה כזית בהסבה, ונותן לכל אחד ואחד. וברכת המצה אינה הפסק, דהא דעתו עלה למיכלה, ולא יברך תחלה על אכילת מצה, דהא אי אפשר למיכל בלי המוציא, וגם לא איפשר למיכל כשברך המוציא ואחר כך שיחזור ויברך על אכילת מצה, דהא לאחר שמילא כריסו ממנה חוזר ומברך. ומה שאנו נוהגים לפי זה ג' מצות, העליונה משום כבוד [התחתונה], ותחתונה משום לחם משנה. ולוקח החזרת ומברך על אכילת מרור וטובל בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו, ונותן לכל אחד. ויברך אחריו בורא נפשות רבות. ובברכה שבירך ב"פ האדמה על הכרפס די לחזרת. ואחר כך נוטל מן המצות כזית ויכרוך עם החזרת ואכיל בלא ברכה לפי שאין טיבול זה אלא זכר לפסח, דכתיב (במד' ט') על מצות ומרורים יאכלוהו. והוא שהלל היה עושה. ויאכל סעודתו.
ואחר סעודתו יקח חצי המצה שהצניע תחת המפה, וזהו אפיקומן, ויאכל כזית, ויאכיל לכל אחד כזית. ומברך על כוס שלישי ברכת המזון, ויברך בפ"ה, דהשתא אי אפשר לברוכי ולמשתי כחדא והוא גמר דסעודה. ושותהו בהסבת שמאל. ואם שכח ולא אכל אפיקומן ובירך על מזונו ואחר כן נזכר, הדין הוא שיברך על אפיקומין המוציא, ולא יברך עליו ברכת המזון בכוס. משום שאמרו בין שלישי שהוא כוס של מזון, לכוס רביעי של הלל, לא ישתה, אלא יברך ברכת המזון בלא כוס. ואחר שיברך ברכת המזון מתחיל שפוך חמתך עד שגומר ההלל. [ולא יברך על ההלל] ואמרו הגאונים ז"ל שמשתקין אותו. ותדע, שהרי חולקין אותו מקצתו על כוס שני ומקצתו על כוס רביעי, והטעם שאין אומרים אותו כולו על כוס רביעי, מפני כי על כל כוס וכוס שהן של מצוה צריך לומר שירה. על כוס ראשון מקדשין, על כוס שני מקצת ההלל, על כוס שלישי ברכת המזון. על רביעי ההלל, ואם לא אמר על שני מקצת ההלל במאי שרו ליה, אם תאמר בהגדה, אינו אלא ספור דברים בעלמא, והואיל וצריך לחלקו אינו מברך עליו.
ואחר קריאת ההלל ישתה כוס רביעי ולא יברך עליו, דהא בירך בכוס של ברכה ודעתו לשתות כוס רביעי. ועל זה יברך על הגפן ועל פרי הגפן אחר ששתה. ובכל אלו הכוסות בין האנשים בין הנשים צריך כל אחד כוסו כשיעור רביעית וישתה רוב הכוס. וכתב הראב"ד ז"ל כי אחר ששתה רוב כוסו יכול להשקות לבניו ובני ביתו הקטנים שאין בהם חובה. ונשים חייבות במצה ובקידוש אע"פ שהזמן גרמא. במצה, הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ איתנהו בקום אכול מצה. ובקידוש, הואיל ואיתנהו בשמור את השבת איתנהו בזכור. ומצוה ביין אדום לד' כוסות. ויוצאין ביין מבושל. ויש שמברכין על כל כוס וכוס בפ"ה. אבל מה שכתבתי הוא מנהג מורי הרשב"א ז"ל, ונכון. ואחר שיאכלו מצה דמינטרא דהוא אפיקומן, אין לאכול כלום אחר כך, דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר שלא יאמרו אפיקו מינין, והוא זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ואם תשאל כיון דאכילת מצה באחרונה חובה היא אמאי לא עבדינן כוליה סדרא בסוף, מצה ואחר כך מרור ומצה כרוכין, דהא בזמן שבית המקדש קיים שהפסח נאכל על השבע ומצה ומרור עמו נראה שכל סדרן היו עושין אחר אכילתן. וכתב הראב"ד ז"ל דאפילו בזמן המקדש ברכת מצה וברכת מרור היו עושין קודם אכילתן, כי היכי דלא ליכול מצה אכילה גסה. מלשון גס רוח, כלומר שלא בתאוה. ובאחרונה היו אוכלין מן הפסח על השבע ומן המצה בלא ברכה, כדי שישאר טעם המצה וטעם הפסח בפיו. ואחר שיאכלו אפיקומין לא יאכל ולא ישתה רק כוס של ברכה וכוס ההלל, אבל מים ישתה.
ומי שרוצה לעשות הסדר בג' או בד' בתים עושה הסדר בביתו ויגמור כל סעודתו עד שיגמור ההלל. ואחר כך ילך לבית חבירו ויעשה הסדר. אבל לא ישתה ולא יאכל כלל עמהם, אלא יברך על המצה ועל המרור ועל היין והם אוכלים, ואף על פי שבירך לעצמו ויצא, מוציא, וכדאמרינן (ר"ה כ"ט, ב') דברכת הלחם של מצה שהיא המוציא וברכת היין דקידוש כיון דחובה הוא אע"פ שיצא מוציא. ומזה הטעם ג"כ אם (יצא) [ירצה] יעשה הסדר קודם בבית חבירו, יברך והם יאכלו. ואחר שסיים כל הסדר ילך לביתו ויעשה הסדר כתיקונו. ואם הם שני בעלי בתים וזה אוכל בזוית הבית על שלחנו, וזה בזוית אחר על שלחנו, יעשה האחד סדרו ויוצא חבירו בשמיעת הקידוש והברכות, דבמקום סעודה הוא.
וצריך כשיעשה הסדר שיהא לילה, בעבור אכילת המצה שצריך לאוכלה משתחשך. וכדאמרינן גבי פסח (זבחים ה', א') אינו נאכל אלא בלילה, וכענין אכילת הסוכה. וגם אינו אוכל המצה אלא עד חצות. ואם בא אדם בספינה ולא עלה ליבשה עד יום חמשה עשר, לא יעשה הסדר ביום כמו הקדוש דאם לא קדש בלילה דמקדש ביום, דגבי מצה הרי אמרו אינה נאכלת אלא בלילה. כן שמעתי בשם מורי הרשב"א ז"ל.
ולענין אם יאכל אדם בפסח בשר מליח ודג מליח ומרקחות הנעשים בתוך השנה. הגאונים ז"ל החמירו ולא היו אוכלין. ורבני צרפת היו מתירין, הואיל וקודם זמן האיסור נעשו. ועל זה היו נוהגים ללוש את הפת קודם הפסח לכל ימי הפסח. ורו"ז ופולין ואפונין, יש שהיו מחמירין עליהם. ואין הדברים נכונים, ודי במה שאסרו חכמים. ומורי הרשב"א ז"ל לא היה מחמיר באלו הדברים, והיה אוכל תאנים ורו"ז ודבש. אבל התאנים הנמצאים באלו הארצות שמשימין אותם בתוך הקמח, מורי הר"ף ז"ל היה נוהג בהם איסור. ונראה כדבריו ז"ל, ואע"פ שאמרו מי פירות אין מחמיצין (פסחים ל"ה, ב'), הא יש מי שסובר שמחמיצין. ועוד שהקמח הוא בעין [ולח] ונדבק בחיך. ועוד דכשאמרו אין מחמיצין לענין כרת אמרו, אבל איסורא דרבנן איכא כפי דעת מקצת המפרשים
